פרופ' אלי כרמלי, החוג לפיזיותרפיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב
בעשרים השנים האחרונות חלה התקדמות רבה בהבנת המנגנון התפקודי של חולי הפרקינסון ובהשלכות על אופי הפעילות הגופנית המומלצת, הצורך בפעילות נובע מהשפעתה על האטת סימני המחלה ועל עידוד לעצמאות תפקודית ולאיכות חיים טובה יותר של הלוקים בה.על-ידי ג'יימס פרקינסון בשנת 1817. הלוקה במחלה מאבד כמה תפקודים סנסומוטוריים.
הפתלוגיה הראשונית בפרקינסון היא ב"אזור השחור" במוח האמצעי (Substancia Nigra), אזור שבו נהרסים הנוירונים הדופמינרגים (המפרישים דופמין), וכן נפגעים הסיבים של המסילות הנקראות Nigra-Striatal Ttracts. התוצאה היא חוסר בדופמין – חומר כימי חיוני – ב"גרעינים הבזליים" (גרסייה, 1986; מרסדן, 1982). אך מחלת הפרקינסון איננה פשוטה כל-כך והיא כוללת שינויים מבניים במוח ובמערכת ההולכה העצבית.